מחקרים על פגיעה בילדים תרמו להבנת הדינמיקה הכה מורכבת בין הורים לילדיהם בהקשר של פגיעה. לאחרונה, המושג של אהבה בהקשר ייחודי זה החל לקבל התייחסות במחקרים העוסקים גם בתובנות שונות של אהבה ומעודדים העמקת החקר בנושא זה. המחקר הנוכחי עוסק בבחינת התפיסה על אהבה על ידי מבוגרים שחוו פגיעה מצד הוריהם בילדותם ושהו בעקבות כך בבתי מעבר. במסגרת המחקר נערכו 9 ראיונות עומק חצי מובנים עם מבוגרים שחוו פגיעה מצד הוריהם בילדותם ושהו בבתי מעבר. המשתתפים תיארו את הפגיעה שחוו בילדותם המוקדמת וההוצאה מביתם הביולוגי על ידי שירותי הרווחה, חוויות אשר גרמו להם להרגיש כאובייקט. מסיפוריהם ניתן ללמוד את הדואליות של אהבה ופגיעה על ידי אותה דמות הורית. המשתתפים אשר שהו בבתי המעבר, תיארו את השהות שם כמקום בו נשבר מעגל ההחפצה והם זכו לחוויות של אהבה באופן שמעצב את תפיסת האהבה של עד היום. לבסוף, הם שיתפו ברצון לתיקון של המשתתפים דרך הורות מיטיבה לעומת ההורות שחוו ויצירת חוויות מיטיבות ומתקנות עבור ילדים אחרים שחוו פגיעה.
ממצאי המחקר הנוכחי ממחישים כיצד אהבה יכולה להתקיים במקום של פגיעה. המחקר מדגיש את התפקיד הקריטי של המטפלים במסגרות חוץ-ביתיות לא רק כמי שיכולים להחזיק את המורכבות הרבה ביחסים עם ההורים אלא אף כמי שנתפסים על ידי משתתפי המחקר כדמויות אשר יכולות לשבור את מעגל ההחפצה וללמד את הילדים אהבה מיטיבה, כזו שתוכל לעצב את תפיסת האהבה שלהם בעתיד.
